חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ביצה ב׳

מקור ביצה ב׳
1 בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה בְּכַזַּיִת.
2 הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה — שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.
3 גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל? אוּכְלָא דְּאִפְּרַת הוּא!
4 אֶלָּא, בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים.
5 מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? מוּקְצֶה הִיא! וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא בֵּית שַׁמַּאי לֵית לְהוּ מוּקְצֶה!
6 קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: אֲפִלּוּ מַאן דְּשָׁרֵי בְּמוּקְצֶה, בְּנוֹלָד אָסַר. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי?
7 אָמַר רַב נַחְמָן: לְעוֹלָם בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וּדְאִית לֵיהּ מוּקְצֶה — אִית לֵיהּ נוֹלָד, וּדְלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה — לֵית לֵיהּ נוֹלָד. בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי יְהוּדָה.
8 וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי? וְהָתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַגְבִּיהִין מֵעַל הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִיפִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְסַלֵּק אֶת הַטַּבְלָא כּוּלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ.
9 וְאָמַר רַב נַחְמָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן!
10 אָמַר לְךָ רַב נַחְמָן: גַּבֵּי שַׁבָּת, דִּסְתַם לַן תְּנָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים —
11 מוֹקֵים לָהּ לְבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל
12 גַּבֵּי יוֹם טוֹב, דִּסְתַם לַן תַּנָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן: אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים מִן הַקּוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב — מוֹקֵים לָהּ לְבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי יְהוּדָה.
13 מִכְּדֵי, מַאן סַתְמַיהּ לְמַתְנִיתִין — רַבִּי. מַאי שְׁנָא בְּשַׁבָּת דִּסְתַם לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמַאי שְׁנָא בְּיוֹם טוֹב דִּסְתַם לַן כְּרַבִּי יְהוּדָה?
14 אָמְרִי: שַׁבָּת דַּחֲמִירָא, וְלָא אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בַּהּ — סָתֵם לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּמֵיקֵל, יוֹם טוֹב דְּקִיל, וְאָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ — סָתֵם לַן כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּמַחְמִיר.
15 בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וּמִשּׁוּם מוּקְצֶה. אִי הָכִי, אַדְּמִפַּלְגִי בְּבֵיצָה, לִפַּלְגוּ בְּתַרְנְגוֹלֶת?
16 לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי, דִּבְנוֹלָד שְׁרֵי.
17 וְלִפְלוּגי בְּתַרְנְגוֹלֶת, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית הִלֵּל, דִּבְמוּקְצֶה אָסְרִי! וְכִי תֵּימָא כֹּחַ דְּהֶתֵּירָא עֲדִיף — וְנִפְלוֹג בְּתַרְוַיְיהוּ:
18 תַּרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, הִיא וּבֵיצָתָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל.
19 אֶלָּא, אָמַר רַבָּה: לְעוֹלָם בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת עָסְקִינַן, וּמִשּׁוּם הֲכָנָה.
20 וְקָסָבַר רַבָּה, כֹּל בֵּיצָה דְּמִתְיַלְדָא הָאִידָּנָא — מֵאֶתְמוֹל גָּמְרָה לָהּ.
21 וְרַבָּה לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֶת אֲשֶׁר יָבִיאוּ״ — חוֹל מֵכִין לְשַׁבָּת, וְחוֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב, וְאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת, וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב.
22 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, יוֹם טוֹב בְּעָלְמָא תִּשְׁתְּרֵי! גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם טוֹב אַחַר הַשַּׁבָּת. שַׁבָּת דְּעָלְמָא תִּשְׁתְּרֵי! גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁבָּת אַחַר יוֹם טוֹב.
23 וּמִי גָּזְרִינַן? וְהָא תַּנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב. וְאִם אִיתָא — לִיגְזַר מִשּׁוּם הָנָךְ דְּמִתְיַלְּדָן בְּיוֹמֵיהֶן!
24 אֲמַר לֵיהּ: בֵּיצִים גְּמוּרוֹת בִּמְעֵי אִמָּן — מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא, וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן.
25 רַב יוֹסֵף אָמַר: גְּזֵרָה מִשּׁוּם פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִין.
26 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִין טַעְמָא מַאי —
פירוש חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ביצה ב׳
1 מתני' ביצה שנולדה כו' וב"ה אומרים לא תאכל. וה"ה דאסור בטלטול, דא"ת לא תאכל דוקא ובאכילה הוא דאסור אבל בטלטול שרי, ומה דאר"נ ב"ה כר' יהודה היינו לענין אכילה לחוד, א"כ האיך פרכינן עליה מההיא דמגביהין עצמות וקליפין דהוי רק טלטול, גם מדמשנינן גבי יו"ט, דסתם לה תנא כר"י דתנן אין מבקעין עצים מוקי לה לב"ה כר"י, הא האי סתמא אוסר בטלטול, ואלו ב"ה אוסר רק באכילה. אולם למ"ש מהר"ש איידלס ז"ל, בתוס' ד"ה ביצה, דמה דלא תירצו התוס' דמש"ה נקט פלוגתייהו דב"ש וב"ה באכילה, לאשמעינן דב"ש מתיר אף באכילה, היינו דרק ר"נ ס"ל דשייך למתני רבותא לב"ש מדלא מפלגי בתרנגולת מה שאינו כן לאינך אמוראי כיון דב"ש במקום ב"ה אינו משנה לא שייך למנקט משום רבותא לב"ש, א"כ ר"נ דלדידי' מוכח בל"ז דשייך למתני רבותא לב"ש שפיר אמר ב"ה כר"י, והיינו לגמרי כר"י ואפילו בטלטול, והאי דקתני אכילה לאשמעינן כחא דהתירא דב"ש, אבל לאינך אמוראי אכתי י"ל דבאמת בטלטול שרי, והמיועד להיות חתן בני, הבחור הנבון ר' הירש ני' כעת אב"ד דק"ק קארניק אמר, דאף אם יהיה הפירוש ב"ה כר"י לענין אכילה לחוד מ"מ י"ל דזהו רק במידי דאכילה דאין עיקר הנאתו הטלטול, אבל במידי דלאו בר אכילה דעיקר הנאתו התשמיש אסור הטלטול כמו האכילה באוכל, ויפה אמר שכדבריו מבואר בח"ר שבת דף קכח ד"ה במוקצה לאכילה אך משום הא לא איריא דהרי מדברי התוס' במסכת שבת דף יט ע"ב ד"ה הני כרכי מבואר דלא ס"ל כהרשב"א לחלק בזה אב"ה הרצון דהתוס' הכא דכתבו דאף לטלטל אסור הוכיחו שפיר לשיטתם דלא ס"ל חילוק הרשב"א. וכן יש להוכיח בברייתא דלקמן דף ג' ע"ב דקתני אין מטלטלין אותה לכסות ולסמוך בה כרעי המטה, ומיירי אף בעומדת לאכילה דהביצה אסורה רק משום משקין שזבו, מדפרכינן עליה אלא לר"י ורי"צ אמאי ספיקו אסור, וא"ת והא בפרק כירה דף מה ע"ב איפכא שמעינן לה דהתם מקשין ע"מ דא"ר יוחנן הלכה כר"ש, והאר"י קינה של תרנגולין אסור לטלטלה ומשני בשיש בה ביצה שנולדה ביו"ט ומקשה עליה והאר"נ מאן דא"ל מוקצה אית לי' נולד מאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד, ומאי קושיא והא ר"י אית ליה הכא טעמא דביצה משום משקין שזבו וא"כ נהי דל"ל נולד מ"מ שפיר אסור בטלטול, אע"כ פשיטא לי' להש"ס משום משקין שזבו אינו אסור כ"א באכילה לחוד, וכ"ת ואכתי מי ניחא, דאם איתא דידע לה להא דאר"י הכא דמשום משקין שזבו הוא הו"ל לאקשויי בפשיטות והא ר"י הוא דאמר משום משקין שזבו ולא משום נולד וא"כ לשתרי בטלטול, י"ל דסבר מאי דאר"י משום משקין שזבו היינו דבעי לאוקמי גם בתרנגולת העומדת לאכילה ולעולם גם נולד אית לי', והאי דקינה של תרנגולין מיירי בשיש בה ביצה מתרנגולת שאינה עומדת לאכילה, ועל כל דברים אלו כוונו התוס' בפ' כירה שם ד"ה דאית בי' ביצה, ולחנם טרח ודחק בדבריהם מרנא מהר"ש איידלס, עכ"פ קשיאן הסוגיות אהדדי דהכא מברייתא דאין מטלטלין מוכח דגם לטעם מש"ז אסור לטלטל, ואיך התם בפרק כירה ניחא ליה דמשום מש"ז אסור רק באכילה אבל בטלטול שרי, וי"ל דלר' יהודא דאית ליה מוקצה גם בעומדת לאכילה, אחרי שאסרו חז"ל להביצה משום משקין שזבו לענין אכילה ממילא אין שם אוכל עלי' ואסורה ממילא גם לשאר תשמישים דחזו להו כגון לכסות ולסמוך בה כרעי המטה משום מוקצה כיון דביה"ש בעוד שהביצה בתרנגולת שם אוכל עלי', וכשנולד ונאסר באכילה פקע שם אוכל ממנה והוי כמו דאין מסיקין בגרעיני תמרה אף דחזי להסקה משום דכל תשמישיה לגבי אכילה הוי כמו חזיא לכלבים, וכמו דאמרינן בנתנבלה ביו"ט דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ה"נ מוכן לאכילה אינו מוכן לשאר תשמישים, וגם לזה כוונו התוס' ז"ל שם בלשונם הזהב במ"ש לא הוה אסר ר"ש לטלטלה, והרצון דלר"ש דל"ל מוקצה אינו אסור רק באכילה אבל לר"י ודאי אסור בטלטול א"כ י"ל דהברייתא דאין מטלטלין כר"י, וא"ת והא גם לר"ש כל אוכל שאינו ראוי לאכילה ביו"ט הוי כמו אבנים דמודה ר"ש דהוי מוקצה אף דאבנים נמי חזי' לכסות בהן כלי מ"מ כיון דאין תורת כלי עליהן אסורים משום מוקצה, וא"כ ה"נ באוכלין שא"א לאוכלן ביומן אין עליהן לא תורת אוכל ולא תורת כלי ויהיה אסור גם לר"ש, י"ל דביצה מכח שקליפתה קשה ומהדרך לסמוך עלי' קצת תורת כלי עלי' ועי' במג"א סי' תקטו ולפ"ז ניחא הא דקתני הכא במתני' וב"ה אומרים לא תאכל, ולא קתני רבותא טפי דאסור נמי בטלטול, די"ל דב"ה כר' שמעון ס"ל, וא"ת מה דעתן דהתוס' דהכא דהקשו למה לא קתני ב"ה איסור גם בטלטול, י"ל דק"ל מפני מה לא מקשי בסוגי' לקמן גם לר"נ דסבר דטעמא דביצה משום מוקצה, אמאי ספיקו אסורה והא הוי ספק דרבנן, וניחא להו דמוקצה שאני דחמור כעין דאורייתא וכמו שתירצו בתוס' ישנים ומש"ה הוכיחו דגם לר"ש אסור בטלטול, דאם איתא דהברייתא כר"י ומשום מוקצה הוא דאסור לטלטל משום דלבתר דאסרו חז"ל משום משקין שזבו הביצה אסורה לר"י משום מוקצה, א"כ גם לר"י ולרי"צ לא יקשה ק' הש"ס, דהא מיד כשנולד הביצה ביו"ט חל עליו שם מוקצה, וא"כ בספק אי נולד ביו"ט הוי ספק מוקצה, אע"כ דאיסור הטלטול לאו משום מוקצה הוא רק דאיסור משקין שזבו בעצמו אוסרו גם בטלטול ואסור גם לר"ש, מיהו התוס' דפ' כירה ס"ל דה"ה דהו"מ להקשות גם לר"נ אמאי ספיקו אסורה ולא ניחא להו דמוקצה חמירא, ושפיר י"ל דמשום עצם איסור מש"ז לא היה נאסר בטלטול, אלא דלר"י אסור משום דע"י איסור האכילה נעשה מוקצה, ועוד י"ל דגם התם ס"ל להתוס' כסברת התוס' ישנים אלא דס"ל דמ"מ שפיר מקשה כאן בגמרא לר"י ולרי"צ אמאי ספיקו אסור, והיינו כיון דנולדה הביצה בשעה שלא היה אדם שם, ולא יוודע זמן הלידה אם היה מעיו"ט או ביו"ט, לא חלה עליו איסור אכילת מש"ז כלל דהא תיכף כשנולד היה מותר מטעם ספק דרבנן, וממילא אין כאן ספק מוקצה, כיון דמוקצה זו נמשך מן איסור האכילה והרי ביצה זו שרי באכילה ודוקא באם יש רואי' בשעת הלידה וראו דנולד ביו"ט ונאסר באכילה בזה נעשה ג"כ מוקצה אבל כל דליכא רואים ולא חלה איסורו דמשקין שזבו ממילא אין כאן ספק מוקצה כלל: ודע שדברי מהרש"א ז"ל שהבאנו בתחילת דברינו דחוקים בעיני מאוד דכיון דחזינן לדר"נ דסבר דשייך למנקט רבותא בכחא דהתירא מהיכן פסיקא להו לרבותינו בעלי התוס' דאינך אמוראי לא ס"ל כן ולעשות מזה קושיא, דמה דאמרינן כולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין היינו דלפלגו בתרווייהו אבל אולי זה י"ל דהי' ניחא להו ג"כ לומר דנקט הפלוגתא בביצה להודיעך כחו דב"ש, דכחו דהתירא עדיף. ואפשר לומר בכוונתם, דלכאורה קשה איך אמרינן דפליגי בביצה דכחו דהתירא עדיף, הא עיקר סברא דכחו דהתירא עדיף משום דעל המתיר להביא ראי' כמ"ש רש"י ז"ל וזה ניחא בדאורייתא, אבל בדרבנן לכאורה להיפוך דעל האוסר להביא ראי', דהעיקר בידינו ספק דרבנן לקולא, וצ"ל דהכא כיון דיש לו מתירין הוי ספיקו לחומרא ועל המתיר להביא ראיה, וזהו לפי ההלכה אבל למה דס"ל ר"פ לקמן דספיקו אסור מיירי בספק טרפה ומוכח דס"ל דספק דרבנן מותר גם בדשיל"מ, לא שייך כחו דהתירא עדיף בביצה. ומש"ה לא ניחא להו להתוס' לתרץ דמה דקתני באכילה להודיעך כחו דב"ש, דאכתי יקשה לר"פ דלדידי' למה לא תני טלטול, דכאן כחו דאיסורא עדיף. ולפ"ז יהא מוכח מכאן דגם בספיקא דדינא בדרבנן אסור בדשיל"מ ודלא כבעל פר"ח:
2 גמרא גבי יו"ט דסתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעין, ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט. אבל לר"ש אין אסור לבקע דכיון דנשתברה היום מסתמא היתה רעועה מאתמול, והוי כיושב ומצפה מתי תשברה קורתו, וככתוב בתוס', ובהכי ניחא מה דלא אייתי מרישא דאין מבקעין קורות, דזה מיירי בקורות בריאות, ולא הוי כיושב ומצפה, וגם ר"ש מודה בי'. ובתוס' כתבו דמש"ה לא מייתי מרישא משום דמיירי בסואר של קורות דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, ולי העני נראה לולי דברי קדשם דהא דמוקצה מחמת חסרון כיס אסור היינו רק כמו סכין של שחיטה ומילה דרוצה להחזיקם גם להלן לכך, אלא דלפי שעה רוצה לשמש בהם איזה דבר, אמרינן שמחמת ח"כ אינו עומד לטלטל, ועדיין הקצאתו עליו, אבל אם באמצע יו"ט מייחד הסכין של שחיטה ומילה לדבר אחר, ואין רצונו להחזיקו עוד לשחיטה ומילה אלא לשאר תשמישים, משעה זו אינו עוד בכלל חסרון כיס, אלא דביה"ש היה מוקצה מחמת ח"כ והוי רק מדין מגו דאיתקצאי ביה"ש דלא ס"ל לר"ש לאיסור, וכעין זה איתא בהר"ן בפרק שלישי דמסכתין דף קצו ע"ב לענין מוקצה מחמת מיאוס דמשעה שרוצה להשתמש בו ואינו חושש למיאוסו נסתלקה הקצאתו, ותליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי אמרינן מגו דאתקצאי בה"ש, וא"כ בהאי דהכא גם בסואר של קורות, כיון דעתה מבקעו ולא חזי עוד לבנין, ונשאר רק מגו דאתקצאי בה"ש ושרי לר"ש. ולדברי לדינא דק"ל כר"ש אם סכין של מילה נשבר בשבת עד שאינו ראוי למול בו עוד י"ל דשרי לטלטול, ועי' מג"א סי' תקא סק"ב דכלי מצוי להשתבר והוי כמו קורה רעוע ועי' מג"א סימן שח ס"ק יט דמשמע דאוסר, ולי צ"ע לדינא וראיית המג"א יש לדחות כאשר כתבתי בעז"ה בגליון המג"א:
3 גמרא במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה א"ה אדמפלגי בביצה לפלגי בתרנגולת. תמוה לי לשיטת הרז"ה, דלא מחמרי' במוקצה ביו"ט רק היכא דבשבת בלא"ה אסור למיכלי' כגון תורא דרדייא או מדבריות דבשבת ממילא אסורים מחמת איסור שחיטה, אבל בענין דאין בו מלאכת שבת כגון תמרא דעסקי, דמותרים בשבת לאוכלן דמוקצה מותר בשבת, גם ביו"ט מותר דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור, והא דביצה אסורה ביו"ט אף דמותר לגומעה חיה בשבת היינו כיון דעיקר הנאתו לאכול דרך בישול, וזה א"א בשבת מש"ה אסור גם ביו"ט משום מוקצה וכיון דאסור לאכול דרך בישול משום מוקצה ממילא לא חלקו ואסרו גם לגומעה, ושוב אסורה גם בשבת לגומעה, כיון דאסור ביו"ט בהכי משום מוקצה מכ"ש דאסור בשבת עיין בדבריו היטב א"כ לפ"ז מה פרכינן ולפלגי בתרנגולת, הא ביצה הוי יותר חידוש מתרנגולת, ואלו אפלגי בתרנגולת לא הוה ידעינן ביצה מיניה, דה"א תרנגולת דממילא אסור בשבת משום שחיטה מש"ה אסרוה ביו"ט משום מוקצה אבל ביצה ס"ד כיון דבשבת חזי לגומעה מותר גם ביו"ט, לזה קמ"ל דמ"מ אסור ומטעם כיון דעיקר הנאתו דרך בישול וזה לא היינו שומעים אלו קתני תרנגולת:
4 גמרא גזירה משום שבת אחר יו"ט דאסורה הביצה משום הכנה ע"כ אסרו גם בשבת דעלמא, וא"ת אמאי אסורה הכנה בכה"ג והא הכינה גם לעצמה למשחט התרנגולת ולאכול הביצה שבגוה והרי כתב הר"ן לקמן בפירקין גבי נולדה בזה אסורה בזה ד"ה דרב אית ליה הכנה דאלו היינו יכולין לומר דלעצמה הכינה הדבר ברור בנולדה בראשון שאף בשני מותרת, וי"ל דמ"מ אותה הכנה שהכינה להעילוי שיש לביצה ע"י הלידה אב"ה כדאיתא ברש"י לקמן ריש דף ז' ד"ה למיתבא לי לא הכינה לעצמה, ועוד י"ל דהיינו טעמא דחיישינן שמא נגמרה אתמול סמוך לחשכה בזמן תוס' שבת או בין השמשות וקמי שמיא גליא הוי שהוא יום ואנן הא מ"מ לא מצינן למשחטה ולא הכינה לעצמה, וא"ת הא אכתי הכינה לעצמה דאם נקלע וישחט יהא מותר לבריא לאכול הביצה שבגוה, הא מהאי טעמא מתיר הרשב"א ז"ל על שנולד בשבת לאכול ביו"ט שלאחריו משום דאם ישחוט לחולה יהא מותר אף לבריא באומצא, וכן קשה לפירוש רבינו אפרים הביאו הרז"ה ז"ל, דמאי דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן ביו"ט מיירי ביו"ט דעלמא דוקא אבל ביו"ט שאחר שבת לא, דדלמא מאתמול נגמרו, ואין שבת מכין ליו"ט, וכשם שספק יו"ט ספק חול אסור, כך ספק בשבת נגמרו ספק בו ביום נגמרו אסור, אלו דבריו ז"ל, ותיקשה הא הכינה לעצמה לחולה, ונ"ל דהרב לשיטתי' אזיל דסבר דעגל שנולד בשבת אסור ביו"ט שאחריו, וכמ"ש הטור בשמו בסי' תצח ולא ס"ל דמקרי מכין לעצמו, וכן הוא דעת הר"ן ז"ל לקמן בפירקין גבי נולדה בזה אסורה בזה ובהכי ניחא מה דסיים ר"א ז"ל וכתב וכשם שספק יו"ט ספק חול כו' דנראה מיותר וכי צריך להביא ראי' דספק דאורייתא לחומרא, אך לפ"מ שכתבנו י"ל דדבריו הכי אזלא דבגוף הסברא דמשום דאי מקלע ליה חולה מקרי מכין לעצמו גם ר"ת מודה ליה להרשב"א כדמוכח מדברי הר"ן דנתן טעם לאסור עגל שנולד בשבת כיון דבשבת אסור משום מוקצה מחמת איסור, ולא כתב דאסור משום דאסור למשחטיה וע"כ דבגוף סברת רשב"א מודה אלא דטעמי' כיון דמשום אכילת חולה לחוד ע"כ לא מקרי מכין לעצמו, דא"כ נפל פותא דהכנה בבירא דנולדה בזה אמאי אסורה בזה הא הכנה ליומי' לחולה אלא היכא דבאם אחר שיסולק איסור שחיטה ע"י חולה יהי' חזיא גם לאכילת בריא זה מקרי מכין לעצמו וכמו שדקדקו המחברים בלשונם חזי אף לבריא באומצא, גם משום אלו הי' לו חולה מבעוד יום הי' מותר לבריא זה נמי לא מקרי מכין לעצמו, כיון דמ"מ עכשיו ידוע דלא היה לו חולה מבעוד יום, אלא דמה דמקרי מכין לעצמו, היינו כיון דאפשר שעדיין יקלע לי' חולה, וע"כ הר"ן הלך בשיטתי' פ"ק דחולין דחולק על הרשב"א וסובר דהשוחט לחולה בשבת אם לא היה לו חולה מבעוד יום אסור לבריא באומצא משום מוקצה מחמת איסור וכמו שפירש בו הב"י סי' שי"ח ומש"ה סובר בעגל דלא מקרי מכין לעצמו דהא גם אם יקלע חולה מ"מ כיון דמבעוד יום לא היה חולה לא יהא שרי לבריא, וסברת החולקים היינו הרשב"א, דמתיר לשיטתי' דסובר דגם בלא היה חולה מבעוד יום נמי שרי לבריא באומצא ושפיר מקרי מכין לעצמו, דאפשר דיקלע חולה, ולזה כיון הרב המגיד ריש פרק שני מהלכות יו"ט שכתב ועגל שנולד בשבת כו' ויש מי שמתיר, ואפילו ביומו מותר לחולה אב"ה ונתקשה בו המ"ל דמה חידש דמותר לחולה רצונו למיהב טעמא אמאי אינו אסור משום הכנה, וכתב משום דאפילו ביומו מותר לשחוט לחולה ויהי' מותר גם לבריא באומצא והוי מכין לעצמו, ולפ"ז י"ל דטעמיה דרבינו אפרים דאוסר עגל שנולד בשבת למיכל ביו"ט שאחריו נמי הכין הוא מטעמא דהר"ן כיון דאסור משום מוקצה מחמת איסור, וא"כ מדאורייתא שפיר היה מכין לעצמו אלא דמדרבנן הוא דאסור, ולזה הוצרך לראי' דאף דהספק דדלמא מאתמול נגמרו הוי ספק דרבנן מ"מ אסורה כמו דאסור ספק יו"ט ספק חול. מיהו עדיין קשה טובא דהא בנולדה ביו"ט אחר שבת אסורה לרבה מדאורייתא, ותקשי אמאי והא הכינה לעצמה, ולהרשב"א אף מדרבנן הכינה, ולרבינו אפרים ולהר"ן מדאורייתא מיהו לשתרי, וי"ל דחיישינן דלמא נגמרה מאתמול בסוף דשבת כשלא היה עוד שהות לשחוט לחולה, והא במתני' השוחט מסוכנת אם יש שהות כו' הרי דמשכחת לה גווני דליכא שהות, ואת"ל כיון דחיישינן להכי דלא היה שהות כשנגמרה, א"כ תיקשי שוב על רבינו אפרים דמה צריך לדמות ספק חול ספק יו"ט תיפוק לי' דהכא הוי ספק בדאורייתא דדלמא נגמרה בדליכא שהות למשחטיה לחולה ולא הכינה לעצמה כלל, וי"ל דלגבי דאורייתא איכא ספק ספיקא, ספק דלמא לא נגמרה כלל מאתמול, ואת"ל נגמרה מאתמול דלמא נגמרה מבע"י והיה עדיין שהות ולגבי דרבנן דלא הכינה לעצמה סגיא בחד ספיקא, והכין מצינו גבי דגים מלוחים, אב"ה ביו"ד סי' פג בש"ך ס"ק טו ובדיני ס"ס סי' קי בש"כ אות טז ולהכי אצטריך לראי' מספק חול. ובהכי מתיישב נמי היטב דעת ר"א משתי קושיות שהקשה עליו רבינו משה בר נחמן במלחמותיו חדא דא"כ מה דקתני דנמצאו בה ביצים גמורות מותרות, ע"כ מיירי ביו"ט דעלמא, איך פרכינן עליה נגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהן, והא הוי גזירה לגזירה, ותו אמאי לא פרכינן ביותר דיגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר שבת, ולדברינו אתי שפיר דהא מה דספק יו"ט ספק חול אסור משום דבר שיל"מ לאו דכ"ע הוא דהא ר"פ מוקי בספק טרפה, אלא דתלי בדינא דדשיל"מ ל"ב, וכדמוכח מלישנא דרב אשי דאמר לעולם בספק יו"ט ספק חול, הוי דבר שיל"מ וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל, והיינו דכמו דמחמירין לענין בטולו ה"נ מחמירין לענין ספיקו, ולפ"ז למה דמשמע בשלהי מסכתין דאביי לא ס"ל להא דדבר שיל"מ לא בטל, דהא על קושי' הש"ס בדף לח ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה משני אביי גזירה שמא יעשו עיסה בשותפות ולא משני כר"א דמשום דהוי דשיל"מ מש"ה לא בטיל, י"ל לדידי' גם ספק שרי כמו דמקילין לענין בטולו ה"נ מקילין לענין ספיקו, וא"כ הכא בסוגיין דאמר ליה אביי לרבה אלא מעתה יו"ט דעלמא תשתרי כו' ומי גזרינן כו' לגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהן, א"ל ביצים גמורו' במעי אמן מלתא דל"ש, מדקאמר א"ל משמע דגם הך פרכא לגזור משום הנך כו' אביי הוא דהקשה ליה לרבה, והשתא ניחא דאביי באמת היה מפרש האי דהשוחט כו' ומצא בה ביצים גמורות גם בשוחט ביו"ט אחר שבת, ומותרים משום דבדאורייתא הוה ספק ספיקא ובדרבנן סגיא בחד ספיקא דלדידי' גם בדבר שיל"מ ספיקו מותר, מיהו להלכה יפה כתב הרב ר' אפרים דבשוחט ביו"ט א"ש אסורים הביצים, כיון דאנן קי"ל כר"א דדבר שיל"מ ספיקו אסור וחיישינן דלמא מאתמול נגמרו, וכשם שספק חול ספק יו"ט אסור כך ספק תמול בשבת נגמרו ספק היום ביו"ט נגמרו אסור:
5 גמרא רב יוסף אמר גזירה משום פירות הנושרין. וכן נכרי התולש פירות הוא בכלל פירות הנושרין, וכ"כ הרשב"א בחידושיו שבת דף קכב ד"ה הא דתניא, והביא ראיה מעכו"ם שהביא דורון דאם יש במינו במחובר אסור דמי לא עסקינן אפילו ראה אותו שלקח מן השוק דלא נלקטו בשביל ישראל, אע"כ דבמידי דאתיא ממילא אפילו נעשה ע"י נכרי אסור. ותימא לי על ראייתו, דאיך אפשר לומר כן, א"כ איך אמרינן עליה ולערב אסורין בכדי שיעשה, הא בכה"ג ברואה לוקח מהשוק דלא נעשה מלאכה בשביל ישראל לערב מותר מיד, וא"צ להמתין כדי שיעשה: